admin בתקופתנו, הידועים שבהם כוללים את ויליאם ס. גילברט, שכתב על שתי דמויות ששמו פיגמליון וגלאטאה. למוזיקה על ידי שותפו המפורסם לא פחות, ארתור סאליבן, הצגת הבמה שלהם הייתה ההצלחה הקומית-אופרה של 1871 בלונדון.
הסופר האירי הנודע ג'ורג' ברנרד שו לקח את הרעיון לתחום האמנות הגבוהה עם מחזה שכותרתו 'פיגמליון' שעליו הוענק לו פרס נובל לספרות בשנת 1925. מחזהו של שו הועלה בהצלחה בהפקות רבות בווסט אנד ו בברודווי. ב-1938 הוא זכה באוסקר על התסריט שלו לעיבוד הקולנועי שכותרתו 'גברתי הנאווה'.
אחת הגרסאות המוקדמות של הסיפור כוללת מלך קפריסין מזמן שהתאהב בפסל של אפרודיטה, המוכרת לנו בתור אלת האהבה. אולי זה אפילו היה המקור שהוציא את האיש שלנו אובייד למרדף אחר סיפור רב מכר על רומנטיקה אלמותית שכובשת את השכל הישר. 'מטמורפוזה' הוא המשל של אובידיוס על מה שנקרא 'אפקט פיגמליון'.
התיאוריה היא שככל שהורים ומורים מצפים מילד יותר, כך הילד יצליח יותר. בחוויית ילדותי, ראיתי תוצאה הפוכה. הציפיות הגבוהות ביותר של אבינו היו מונחות על כתפיה של אחותי הגדולה. בחורה אינטליגנטית עם כוחות מצוינים לשנן נתונים, היא מצאה בסופו של דבר את נטל הציפיות גדול מכדי לשאת. לא ציפו ממני להרבה, ולכן הפלגתי בחיים בלי לחשוב על כישלון.
בילדותי נתקלתי לראשונה בסיפורו של הפסל והפסל בספרים מאוירים של מיתוסים יווניים ורומיים שאולי הורי מעולם לא בחנו מקרוב מדי. אז, לוחות האיור הצבעוניים היו כל מה שעניינו אותי. כשהצלחתי לקרוא את הסיפורים לעצמי, הם פתחו צוהר על המוזרויות של התפיסות האנושיות. בפרט, הסיפורים העתיקים הללו חשפו את אי-האירוע שנקרא 'קרב המינים'.
אולי בגלל הבחירה האקראית שלי בקריאה, על סמך הספרים שהכילו את האיורים הטובים ביותר, מעולם לא קיבלתי את הרעיון של נחיתות נשית התיישבה כראוי במוחי, או בציפיות שלי מהחיים שלפניי.
לא היה מפתיע לגלות שאפלטון מייחס לאישה להיות המורה של סוקרטס. דיוטימה הייתה כוהנת המופיעה באחד מה'דיאלוגים' שבהם מראה אפלטון את סוקרטס מציג את שיטתו לשאול שאלות של תלמיד, במקום רק לספק מידע.
שיטת הוראה זו, על ידי הוצאת מ'תלמידים' את החוכמה שכבר זמינה להם על ידי הפעלת התבונה, נקראת השיטה הסוקרטית. אפלטון, כמו כולנו, החזיק בשק מעורב של תיאוריות ודעות. אחת שמהדהדת בעולם של היום, היא האמירה שלו:
- 'מדינה שלא מחנכת ומכשירה נשים היא כמו גבר שמאמן רק את זרועו הימנית'.
- באופן אישי, מעולם לא הצלחתי להתייחס לרעיון הבסיסי של סיפור פיגמליון במשהו מכבד יותר מאשר צחוק בטן. עבורי, זה מעלה את השאלות הזויות האלה:
- מה קרה לאחר שגלאטאה התעוררה לחיים?
מה קרה כשהגוף הזדקן, בלי שום פיצוי של מוח מפותח?
האם היא ופיגמליון חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה?
או שמא בסופו של דבר חנק אותה בגלל מסירותה הדומה לכלב ליוצר שלה?
האם תלה את עצמו בייאוש מריקנות שיחתה?
האם הוא ניסה שוב – הפעם ניסה להעניק לגוף האידיאלי שלו תודעה אידיאלית?
- אוֹ
אם גלאטאה – כמו אתנה – צצה לחיים חדורת בהירות מחשבה שתתאים לשלמות צורתה, האם היא התאכזבה, אפילו נגעלה מהיוצר האנושי שלה?
האם תחושת החמלה והכרת התודה שלה הובילה אותה לנסות לחנך מחדש את פיגמליון למישור מחשבתי גבוה יותר? לא סביר.
לא יכול להיות שיח או ויכוח. אחרי הכל, היא הייתה האישה האידיאלית של הגבר: אילמת.
- האם היא התפתתה לעשות את הטריק של פיגמליון עצמו ולהפציר באל סביר – לוקי, אולי – שיהפוך אותו לפודל מחמד?
כנראה שלא, כי אפילו האלים הנשיים – לאחר שהומצאו על ידי גברים אנושיים – רק לעתים רחוקות העניקו תפילות של נשים.
כמו כן, אני בספק אם היא תשקול ברצינות לנקום קטנוני על הבלגן האנושי אליו הוא גרר אותה. אולי היא הפכה לפילוסופית וניגבה את הלוח.
- או, רק אולי, היא שמה את הגוף על המסלול, הפכה לדוגמנית העל הראשונה בהיסטוריה וציחקקה כל הדרך אל הבנק.
