admin Ziyaver Şencan הוא גם אספן ספרים וגם שם פופולרי במכירות פומביות של ספרים. הוא הבעלים של ארכיון המורכב מכ-10,000 ספרים, מגזינים, אלבומים, תיקי עבודות, ארעיות, מסמכים, רישומים מקוריים, איורים מקוריים, שיש, קליגרפיה, כרזות, פוסטרים, מפות ותחריטים. דיברנו על הספרייה שלו ועל מכירות פומביות של ספרים.
* עברת לאנטליה לפני זמן מה. האם הספרים שלך שינו איתך ערים?
אני באנטליה עם הארכיון שלי מאז 12 ביולי 2020. אני יכול לומר שהרצון הכי בסיסי שלי הוא שאלוהים לא יפריד ביני לבין הבריאות שלי, הילדים שלי, הנכדים שלי והספרים שלי.
*האם יש ספר שאתה עוקב אחריו או מחפש כבר הרבה זמן?
יש ללא ספק הרבה ספרים, מגזינים רבים וכו' חפצי תרבות שאני עוקב אחריהם במשך שנים; כמובן שלכל אחד מהם, לדעתי, יש סיפורים מקוריים, ערכיים ואפילו למופת. הרשו לי להציג את הוותיקים והמבוססים שבהם. גיליתי את מגזין דוסט קומיקס, שיצא לאור מדי שבוע בהוצאת קראקה ב-1962, ואם אני זוכר נכון, בסך הכל 44 גיליונות, ב-1964 כשהייתי בבית הספר היסודי והשלמתי את האוסף תוך פרק זמן קצר במרדף נלהב. . הוצאת דוסט, שהוציאה לראשונה בארצנו את הקומיקס הפרנקופוני המפורסמים של אז כמו טינטין, רד קיט, מארק דאסייר, ג'רי ספרינג ואלהרדי לראשונה בארצנו בזכויות יוצרים ובאיכות שלא נראתה כמותה. עד אז אנחנו רק הייתה גישה לעותקים פיראטיים/ עותקים ללא תמלוגים/ עותקים באיכות ירודה ביותר. לרוע המזל, זרקתי את סט המגזינים הנדיר הזה ב-1976 כאשר נרשמתי למחלקה להנדסת נפט בפקולטה לכרייה של ITU, ומיד התחרטתי על כך. אני עוקב אחרי הצוות הזה מאז אותו יום, 47 שנים. לצערי, לא הצלחתי למצוא חליפה שנוח לי איתה, שהייתה במצב טוב ובמחיר סביר מספיק למימון. כשאני חושב על המרדף המתמשך בצורה יוצאת דופן של צוות הקומיקס המדובר, אני שואל את עצמי: "מה הסיבה למרדף הנלהב הזה?!?" הגיע הזמן לנתח את השאלה הזו באופן אישי ולנסות לא להפוך לכזה שמתמסר לסבל תיאורטי שמייצג את הצעד הבא להיתקע בביצות המסוכנות של הפסיכולוגיה: למעשה, מה שחיפשתי היה גן העדן האבוד שלי, הילדות שלי, גן העדן האבוד שלי, לא סט המגזין שהוזכר לעיל. כפי שניתן לראות, תחושת הנוסטלגיה החזקה והשאפתנית הזו משפיעה במקרה זה גם על ההעדפות ההתנהגותיות שלנו.
* לאיזה ספר בספרייתך יש את הערך המוסרי והכספי הגבוה ביותר עבורך? באילו נסיבות היית מוותר על הספרים האלה?
בראשם ספרי איפטיכר, שמקורם בתקופה שבין 1940 ל-1944 כשאמי ז"ל למדה בבית ספר תיכון, ובהם תלמידים מצליחים שקיבלו תעודות הוקרה וגאווה בבתי ספר תיכוניים ותיכוניים, יחד עם צילומי הדרכון שלהם. צוואה ופרטי זיהוי קצרים; לא אמכור ולא אוכל למכור את העבודות הנ"ל בשום מחיר כספי.
* מי יופקד על הספרייה שלך אחריך?
אין ספק שרצוני הגדול ביותר הוא שהארכיון והספרייה שלי ישמשו את ילדיי ונכדיי גם לאחר מותי. עם זאת, אם זה לא יקרה, הייתי רוצה שזה ייכלל בהחזקות של ספריית אחמט קוט של הספרייה הלאומית באליקסיר. אלו הם שיטות המכירה הפומביות והמשא ומתן שלי, אשתי היקרה.
* כיום מתקיימות מכירות פומביות של ספרים בחנויות ספרים, בתי קפה וכו' בערים רבות ובעיקר באיסטנבול. זה קורה במקומות. למה אתה מייחס את הפופולריות של המכרזים האלה?
בתשובה לשאלה זו, אני לא יכול שלא לראות את הטעם להסתכל על 40 שנות ההיסטוריה של מכירות פומביות של ספרים, גם אם רק ממעוף הציפור, ו"להסתכל" עליה. כשהתחלתי את מכירות הספרים השבועיות שלי בתחילת 2009, לא היו מכירות פומביות של ספרים קבועות מדי שבוע באיסטנבול או בכל עיר אחרת. מכירות פומביות של ספרים היו אירועים לא סדירים שהתקיימו פעם בחודש. מה שעולה לי מיד בראש כאן הוא עבודתו של אדוני Uğur Güraçar, הבעלים של חנות הספרים Librairie de Pera ומייסד ובעלים של בית המכירות הפומביות Librairie de Pera, אלוהים ירחם עליו, במקומות איכותיים מאוד בין נובמבר 1985 ואוקטובר 2016 (אם אני זוכר נכון, 76 ספרים בסך הכל). מכירות פומביות עולות בראש. קטלוגי המכירות הפומביות שהופצו שבועות לפני האירועים המדוברים והוכנו על ידי Uğur Güraçar עצמו, המכילים מידע ספרותי שימושי מאוד וברמת המקבילות האיכותיות ביותר בעולם, מהווים עדיין מקור התייחסות לביבליופילים כמוני. מאידך, מכירות פומביות אלו התקיימו מקסימום פעמיים בשנה ומכיוון שהחומרים כגון ספרים וכדומה היו באיכות גבוהה מאוד, מחיריהם היו גבוהים בהכרח. מסיבה זו, המשתתפים יהיו אנשים מקבוצת בעלי ההכנסה הגבוהה, שאנו יכולים לקרוא לה "הקרם דה לה קרם" של המדינה; זה יעניק לפעילויות המדוברות מצב רוח אליטיסטי ויעלה אותן לרמה אריסטוקרטית.
אני מוכר ספרים שאנשים בעלי הכנסה נמוכה היו קונים
עם זאת, ניסיתי לעשות דמוקרטיזציה של המכירות הפומביות שלי על ידי עיצובן כך שיכללו מוצרים רבים במחירים סבירים שאנשים בעלי הכנסה נמוכה יכולים לקנות, כפי שעשו שיסמן (מהמט צ'ליק) וקפטן (תורגיי ארול) במשך כמה שנים. במילים אחרות, המכרזים שלי היו סוג של התנגדות "עממית/פופוליסטית" לסגנון האליטיסטי/אריסטוקרטי של Librairie de Pera, שאותו ביססתי על פי המוטו "לכולם, לכולם". בנוסף לדמיון הזה, היו שני הבדלים מהותיים וחשובים מאוד שהבדילו את המכירות הפומביות שלי מאלו של שישמן וקפטן: 1- בנוסף לספרים, נמכרו גם חפצים, מוצרים נומיסמטיים, מוצרים בולאיים וכו', ולעתים קרובות נמכרו ספרים. במיעוט, בזמן שהיו לי ספרים. הוא היה הגיבור, "הילד הראשי", "הילדה הראשית"; 2 – הם הציגו את המוצרים בקצרה רבה והזניחו במידה רבה את היבט ההצגה והתיאטרון של העסק; מכיוון שמה שאני עושה הוא בעצם אמנות במה, אני מנסה ליישם את המכירות הפומביות שלי באווירה של הופעה בימתית, מעין תוכנית אירוח או סטנד אפ. בכל הנוגע לקידום המוצרים, אני מחייה אותם עם תכנים של שיחות ספרותיות ותרבותיות, על בסיס הידע התרבותי שרכשתי במשך שעות של קריאה ומחקר מדי יום עד 60 שנה.
אני מפלה צעירים ונשים במכירות הפומביות שלי
אני מאלה שמעדיפים להשתמש במונח מכירה פומבית במקום מכירה פומבית, שיש לו אותה משמעות. אני מפלה את הבנות, הנשים, המתבגרים והילדים המשתתפים במכירה הפומבית בצורה הכי חיובית שאפשר, מכופפת את כללי המכרז ואפילו מעמידה דרישות כדי שיוכלו לקנות חלק מהדברים שהם רוצים. יש גם את זה: כאשר אדם תרבות שחוקר נושא ומפרסם בתחום זה ואספן או סוחר מתחרים על יצירה, משתתף מתחרה עם איש התרבות על הפרס על מנת להשיג את מטרתו של איש התרבות להיות אינטלקטואל. הקוסמוס יתרום לחברה, לאנושות ולכוכב הלכת שלנו. נזהר לא לפגוע בו, אני מציע לו להשאיר את העבודה לאנשי התרבות. במשך 15 שנה פגשתי אלפי חובבי ספרים שהשתתפו במכירות הפומביות שלי, בשיחות הספרים ובשיחות התרבות שלי. היו לי כמה הצעות והצעות בסיסיות ששיתפתי איתם במהלך התהליך הזה. ראשית, בעת בניית ארכיון/ספרייה/אוסף, הגבל את תחומי העניין שלך, אל תגוון את תחומי העניין שלך יותר מדי ואל תדגיש את המשאבים וההזדמנויות החומריים והרוחניים שלך. לא יכולתי לעשות את זה, אבל אתה בהחלט יכול לעשות את זה. הדבר השני: למדו שפה מערבית, שפה מזרחית ובהחלט את הכתב העתיק, לפחות במידה שתוכלו להבין את מה שאתם קוראים. בהקשר הזה, אני לצערי רחוק ממה שרציתי, אבל בהחלט כדאי להגיע לשם. ההצעה האחרונה שלי: האוסף שלך, הארכיון שלך, הספרייה שלך ינסו לקחת את ההגה, להדריך אותך, להכריח אותך להרחיב, להעשיר ולהעמיק נושאים שלא חשבת עליהם קודם. לרוב זה לא מביא לתוצאות שליליות, אבל אין ספק שכדאי לנסות לנהל את התהליך בהתנדבות ובמודע. אחרת, תהפוך לעובד לא יעיל, כמו "הארכיונאי שהארכיון שוכר כדי לשפר", וזה כנראה מצב לא מאוד נעים או פרודוקטיבי.
