admin Imaginings of Sand מאת אנדרה ברינק היא, במילים פשוטות, יצירת מופת. הוא לא רק מביא לחיים דמויות משכנעות, ממחיש את ההיסטוריה של עם, מתאר את מזלה של משפחה המתמודדת עם שינויים כפויים ולא רצויים, הוא גם מתייחס לאחד האירועים הפוליטיים המרכזיים של סוף המאה העשרים. והרומן של אנדרה ברינק עושה את כל זה ללא שמץ של פניה לפולמוס או עמדה. הנושאים וההצהרות שלו עולים מתוך החיים המשותפים של הדמויות שלו. זוהי כתיבה עדינה בהישגה המושג ביותר. כמה רומנים עשויים לשאוף אפילו לאחד מההישגים הללו?
אנחנו, כמו ביצירות רבות של אנדרה ברינק, לא רק בדרום אפריקה, אלא גם בקהילה האפריקנרית. אנחנו רואים את הדברים דרך עיניה של קריסטין, שנקראת בבירור על שם סבתה, אומה הגוססת, שנקראת קיסטינה. ההבדל בין השמות קל ומשמעותי כאחד. הם עשויים להיות מופרדים על ידי זמן ועל ידי הבדל פוליטי, אבל עד שההיסטוריה יכלה לראות את שניהם, הם עשויים להיות הרבה יותר דומים ממה שמבט ראשון עשוי להציע. הם ללא ספק יצוקים בנופים שונים, לא רק בזמן, אלא גם במונחים של ציוני דרך שעשויים להעניק להם את תחושת הקביעות האינדיבידואלית שלהם. לא רק שהערכים שלהם נראים שונים, הם בוודאי מתנגשים, בהתחשב בפוליטיקה ובגילאים השונים שלהם. אמצע שנות השלושים קריסטין, כמובן, הייתה פעילה פוליטית, בעוד שסבתה חיה בחווה אפריקנרית כל חייה.
דמיונות של חול מתחילים עם קריסטין שזומנת חזרה לדרום אפריקה, כי סבתה גוססת. בלונדון, קריסטיין ניהלה קשרים עם הקונגרס הלאומי האפריקאי וניהלה קמפיין נגד האפרטהייד. משפחתה, עם שורשים המשתרעים בחזרה ל-Vortrekkers המקוריים הם, על פני הדברים, חקלאים אפריקנרים קונבנציונליים, שלמים עם משרתים ועובדים שחורים לצד גישות שמקבלות ללא ספק את עליונותה של הכנסייה הרפורמית ההולנדית, הקשורה לעור הלבן העליון ולפיכך. אפרטהייד.
המסר לקריסטיאן בלונדון מגיע כשדרום אפריקה עומדת בפני שינוי, רגע לפני הבחירות הרב-רדיאליות הראשונות שלה. האפרטהייד כבר נחלת העבר, אבל עדיין לא באופן רשמי. האפריקנרים חוששים ממעבר פוליטי ודיברו הרבה על חשש לאלימות, אפילו על מרחץ דמים. בית משפחתה של קריסטין הותקף והוצת. אומה הייתה מבוגרת מאוד ואולי חלשה יותר ממה שהיא אהבה להודות, אבל עכשיו הטראומה לקחה אותה קרוב למוות. הרופאים שלה מצפים שזה יחלפו רק בעוד כמה ימים. הנכדה שלה מתעקשת שהיא צריכה למות בבית. היא מנקה את המקום והופך אותו למגורים מספיק עבורה ועבור סבתה, בנוסף, כמובן, למשפחת המשרתים.
כשהיא בבית, אומה קריסטינה מתחילה לספר לנכדתה את ההיסטוריה המשפחתית ואת סיפור חייה שלה. כמה מזה אמת לא נדע, לא קריסטין ולא אנחנו. לא משנה מה טוהר גזעי או תרבותי שהמשפחה בתיאוריה עשויה לטעון, ההיסטוריה של אומה של מוצאם מזהה את המורכבות הבלתי נמנעת. אבל חוט שעובר לכל אורכו הוא הפגיעות המרכזית של נשים. נראה שילדים מתוקים, אחר כך כלי משחק ולבסוף ילדים שנכפו על עצמם הם הדפוס החוזר והיחיד. כל סטייה מניחה ניתוק מהתרבות והזהות כאחד, אבל זו שבירה שכל אחד מקהילה אפריקנרית מוצא כמעט בלתי אפשרי לבצע אותה. גינוי פומבי על כל ביטוי של עצמאות, נשים נידונו באותה מידה על כל סימן של חוסר נאמנות לקהילה או למשפחה או לבעל, לא משנה כמה הוא חסר התחשבות, רשלנית או אפילו אלים. לראשונה, קריסטין משלימה עם החיים שניהלה אמה לפני שמתה צעירה מדי.
נראה שההיסטוריה חזרה על עצמה מספר פעמים. נראה כי אנה, אחותה של קריסטין, נשואה בצורה מכובדת אך לא מאושרת לקספר, שהוא גם בור וגם בוור. כשהוא לא רודף אחרי זנבה של אישה, הוא עסוק בארגון מה שאפשר לתאר רק ככוח ערני כדי לצפות בעיות של שלטון הרוב. נראה שהם נחושים לקבל תחילה את התגמול שלהם.
וכך מתפתח סיפור ההיסטוריה המשפחתית והלאומית. הפוליטיקה של המדינה, הקהילה, המשפחה והמין מתפתחת ומשתלבת. גזע, מגדר ומעמד ממלאים את תפקידם גם כן. אבל בכל זאת הרומן הזה לעולם לא יורד לפולמוס. זה אף פעם לא פחות מאמין, אף פעם לא פחות מאשר אמיתי. הסגנון שלה, אכן, לעתים קרובות במגוון אפריקאי של ריאליזם קסום שגם מגביר וגם מחייה את הסיפורים הפנטסטיים ממילא של אומה קריסטינה. העלילה תמיד מפתיעה, אפילו עד הסוף, אבל אף אחד מהאירועים האלה, עם זאת, מוזר, הוא פחות מאמין, מההתחלה, זו יצירת מופת.
