admin האל הקנאי מאת ג'ון בריין פורסם ב-1964, זמן קצר לאחר שובר הקופות שלו "חדר בפסגה" וסרט ההמשך שלו, "חיים בפסגה". בריין היה אחד מ"הצעירים הזועמים" המקוריים, אותם מתקדמים של החיים האנגלים, שלא ניזונו לחלוטין מהממסד הקונבנציונלי, ולפחות החלו את הקריירה שלהם בתקיפת וסאטיריה של מוסכמותיו הבטוחות והנחות הפטרון שלו. לפחות ככה הם התחילו…
עם זאת, כשהגענו לאמצע שנות ה-60 ולאלוהים הקנאי, יש כבר סימנים – כעת גלויים היכן שקודם לכן רק נרמזו – לכמיהתו לכאורה של המחבר להתחבר למוסכמה. עם זאת, נדמה כי דבקותו בחשיבה הממסדית היא עדיין מערכת יחסים לא פשוטה, עדיין ספוג ספק ולפחות קצת אשמה.
האל הקנאי, כמו רוב יצירתו של בריין, מתרחש במה שהיה הרכיבה המערבית של יורקשייר, עם נישואיו הלא פשוטים של פחם, צמר והנדסה, לצד מגזר חקלאי מסורתי עמוק שבו בעלי אדמות מימי הביניים עדיין החזיקו בחלקם. מלאי מושגים של נאמנות מעמדית, תושבי האזור צחצחו כתפיים כשהלכו באותם רחובות, אבל הם הצביעו לפי קווי מעמד חברתי למפלגות פוליטיות שונות, הציגו זהויות תרבותיות שונות לחלוטין ושתו משקאות שונים בפאבים שונים.
שלא כמו Room At The Top, האל הקנאי חי איתן בעולם המעמד הבינוני הנמוך של מורה להיסטוריה בבית ספר קתולי לבנים. וגם זה, אם כי לא כאן מהווה בעיה, היה בית ספר דקדוק, כל כך מעט בחורים יקרי ערך ממעמד הפועלים היו נוכחים בשיעורי הדיון של וינסנט דונגרוון, ואפילו פחות מהם היו מדברים אי פעם. האמונה הקתולית של וינסנט ומשפחתו היא זו שעומדת במרכז עלילת הספר.
חמישים שנה לאחר מכן אפשר לסלוח לקורא על ההנחה שהומוסקסואליות והתעללות בילדים עשויים להיות גם נושאים, אבל הם פשוט לא. וינסנט דונגרוון עשוי להטיל ספק באמונתו באופן קבוע, אם כי באופן סאבלימינלי, אבל הוא אף פעם לא מתעלל בה.
וינסנט הוא מורה. הוא משכיל, אבל אולי גם פדנטי וסתם קצת הולך רגל. למעשה, לעתים רחוקות אנו עוקבים אחריו לכיתה, ובניגוד לרוב המורים, הוא כמעט ואינו מדבר על עבודתו בשעות הרגיעה שלו. הוא ממעט לבלות את זמנו בסימון, כך נראה. הוא כבר בן שלושים ונשאר בתול לא נשוי. אמו, אלמנה אדוקה, נטולת אשמה, באמת קיוותה שהוא עשוי להפוך לכומר, אבל מרוב דאגות שהוא חוטא ללא הרף, בין אם מחוסר מצפון או חיבוק של אונן.
נראה שלוינסנט עצמו לא היה באמת עבר. ההווה שלו מתחיל בעמוד הראשון ודי מתקדם משם. מרגישים שאולי יש עוד מה לספר, אבל שום דבר לא משותף. יש לו שני אחים, אחד ששותה יותר מדי ומזניח את אשתו עמוסת הילדים והמתוסכלים. השני, המוצלח יותר אך נחות מבחינה אינטלקטואלית, נראה כעמוד התווך של המוסכמה המשפחתית, אפילו עד טלוויזיות 17 אינץ' והרחבות בתים. לוינסנט יש גם סבתא שנראית אדוקה, פילוסופית או פרגמטית בגחמה. סבים וסבתות הם לעתים קרובות.
ספרו של ג'ון בריין ממשיך לבחון אירועים שרואים את וינסנט בזרועותיהן של שתי נשים נשואות שונות, שתיהן, מסיבות שונות, נותרות בלתי זמינות עד שיוכל להשתחרר מהמאמצים של האמונה שלו ושל אמו, שאלה שנראית בלתי אפשרית. אשמה מתקשרת עם אקסטזה רגעית, תמיד מהולה בחוסר אמון וספק עצמי. נראה שהוא מוכן להיות גמיש, אבל חוזר להקליד בכל פעם שהוא מתחיל להתכופף. בסופו של דבר, ולמרבה הצער, הוא הופך להיות סוג של כלי להצהרת דילמות של נשים, אם כי אלה כנראה לא היו בראש כוונותיה של המחברת. למרות שנראה כי וינסנט רוצה לדגל במוסכמה, הנסיבות שבהן הוא נמצא, לצד תגובותיו שלו אליהן מציבות אותו שוב ושוב בסתירה לעצם ההנחות שהוא עמוק בפנים רוצה לעמוד בהן. ולכן יש הורות מפוקפקת, דילמות של אידיאולוגיה ודליים מלאים של אשמה לנהל משא ומתן, במיוחד כשהוא מנהל משא ומתן עם מצפונו שלו מה לעשות עם לורה, הספרנית חסרת המזל, כנראה. הדילמות של לורה עצמה הן המעניינות יותר, אבל אנחנו ניגשים אליהן רק דרך האינטרסים של וינסנט.
אבל מה שבסופו של דבר מרתק הוא איך ג'ון בריין מציע בנוחות לדמויות שלו גאולה. לאחר שככל הנראה התחיל כרוח חופשית, וינסנט מוצא את עצמו בסופו של דבר דוגל ברצון במוסכמות, אם כי בנסיבות שלא יכול היה לדמיין. כתמונת מצב של זמנו, האל הקנאי נותר ספר מרתק ביסודיות. כקטלוג של האופן שבו מחברו היגר מצעיר זועם לשמרן רגיל, הוא אינפורמטיבי וחיוני כאחד.
