admin לאחר מלחמת העולם השנייה חלה תקופת מעבר ענקית ברחבי אירופה וארצות הברית. שיקום גדול היה צו השעה ברחבי אירופה, ולאט לאט, נהנו משגשוג ושפע גוברים על ידי האוכלוסייה בשטחים אלה. זה היה שחר של עידן חדש, אבל רק בשנות ה-60 של המאה הקודמת, החברה ה"צרכנית" המתעוררת הולידה ביקוש לסחורות שפשוט לא ניתן היה להשיג עד אז.
אמנות הפופ הבריטית יכולה להתחקות אחר שורשיה לאמצע שנות החמישים. קבוצה עצמאית קטנה שכללה אמנים בולטים באותה תקופה יחד עם מבקרים בעולם האמנות הרכיבו תערוכה שהתקיימה בגלריה לאמנות ווייטצ'פל בשנת 1956. תערוכה זו התמקדה בנושא מוצרי צריכה זולים והתפקיד שהם מילאו בחיים המודרניים. למרות שזה לא נראה כך אז, התערוכה הייתה צעד גדול קדימה בעולם האמנות וסטייה עצומה ממה שהיה לפניה. המבקר לשעבר, לורנס אלווי (1926-1992) שיבח את זה כלידה של משהו חדש, ובשנת 1958 הוא הטביל את סגנון האמנות הייחודי הזה כ"פופ ארט".
דמויות מפתח בסצנת הפופ-ארט הבריטית שלאחריה היו ריצ'רד המילטון (נולד ב-1922) שעבודותיו תיארו מכוניות, דגמי פין-אפ ומכשירים חשמליים, בין היתר. פיטר בלייק (יליד 1932), לעומת זאת, התרכז ברצועות קומיקס ובזמרי פופ ואילו אספן המגזינים אדוארדו פאולוצי (יליד 1924) הפיק הדפסי קולאז' מרשימים על ידי מיחזור ושילוב של חומר פרסומת ישן עם תמונות קומיקס.
באשר לארה"ב, במהלך שנות ה-50 נשלט עולם האמנות על ידי "אקספרסיוניזם מופשט". זה היה עד תחילת שנות ה-60 כאשר מבקרי אמנות ואמנים אמריקאים כאחד החלו לאמץ את הפופ ארט ולתת לסגנון האמנות החדש הזה "טייק" אמריקאי שאין שני לו. ב-1962 התקיימה בגלריה סידני ג'ניס בניו יורק תערוכה בשם "ריאליסטים חדשים". זה היה פורץ דרך באמריקה, לא מעט משום שהתערוכה הציגה עבודות של אמנים כולל אנדי וורהול (1928-1987), רוי ליכטנשטיין (1923-1997), קלייס אולדנבורג (נ' 1929), ג'ים דיין (נ' 1935) ו ג'יימס רוזנקוויסט (נ' 1933). מתוכם, וורהול, ליכטנשטיין ואולדנבורג הפכו לדמויות מפתח בעולם הפופ ארט. וורהול הפך לשם דבר.
ואכן, תהילתו של וורהול עלתה ב-1962 לאחר שיצירתו "פחיות המרק של קמפבל" הופקה והוצגה ביצירות נפרדות – תחילה כ"פחיות" בודדות ולאחר מכן אותן פחיות מיושרות בשורות ללא רבב. מרילין מונרו וג'קי קנדי, אולי הסמלים הגדולים ביותר של שנות ה-60 באותה תקופה, זכו גם ל"טיפול וורהול" שבו הוא הקרין את התמונות שלהן, שינה את הצבעים ושחזר אותן בדפוסים חוזרים.
רועי ליכטנשטיין היה מאוד אמן "קומיקס" והפיק המוני יצירות באמצעות דימויים מקומיקס. החל ב-1960, הוא צייר תמונות מנופחות מאוד של מסגרות קומיקס שנוצרו מנקודות של נייר עיתון צבעוני. במהלך אותה שנה, אולדנבורג החל לגלף נישה משלו בעולם הפופ ארט, ליצור פסלי גבס גדולים צבועים של כריכים ועוגות! לאחריהם הגיעו עד מהרה מכשירי פלסטיק ענקיים אשר רוככו כדי לאפשר להם לתת "צניחה" ייחודית. כל זה תוכנן לחקור את טבעה של "תרבות הצריכה" שסחפה את האומות משני צדי האוקיינוס האטלנטי.
עם המסחריות הצרכנית ההמונית בעלייה בקצב מדאיג (ולכאורה אין סוף באופק), "פופ ארט" נשאר חי מאוד ואולי אפילו יותר נוקב ומעורר מחשבה היום כפי שהיה אפילו באמצע המאה העשרים.
