admin הדרכים חסרות החוק הוא קריאה יוצאת דופן לכל מי שמכיר את היצירה האחרת של גרהם גרין. יש כאן קטעים מהטון המוכר של המחבר – מכר, למשל, המתואר כמי שעשה קורס התכתבות באישיות – אבל בסך הכל הספר הזה נראה כמעט יותר מאשר דיבור טיעוני, המועבר מנקודת מבט יחידה, עמדה שמספרת בעבודות אחרות של המחבר אינם מעסיקים בדרך כלל.
הכבישים חסרי החוק לובשים צורה של ספר מסע. המסע שלו ליניארי. גרהם גרין מבקר במקסיקו בשנות השלושים ומלכתחילה הוא אדם עם שליחות. בתור רומאי קתולי מחויב ומתרגל, נראה שהוא מחפש דוגמאות לאופן שבו המהפכה המקסיקנית המשיכה לדיכוי ורדיפה של הכנסייה. בניגוד להרבה מעבודותיו האחרות של גרהם גרין, הכבישים חסרי החוק נוקטים מבנה ליניארי באופן עקבי כאשר המחבר מתאר את רצף מסעותיו המפרכים לכאורה במדינה. הוא נפגש עם מקומיים וגולים, אנשים קטנים, איכרים ואנשי מקצוע, אנשי דת והדיוטות. ישנן חוויות קשורות המשיגות את אותה נוקבות של התבוננות וביטוי שגרין משיג לאורך כל עבודתו, אך אלו רק מנקדות מדי פעם את כל הפרשה, די רע המזג.
ברור שגרהם גרין לא נהנה ממקסיקו. אפשר לטעון שהוא הגיע כשדעתו כבר מפויחת. לא, אפשר להניח שהוא עשה זאת, והוא המשיך למצוא בדיוק את מה שהוא חיפש, כפי שחזה.
חוט עקבי וחוזר שעובר ככל הנראה בתמימות בטקסט הוא יחסו של המחבר לאוכל מקסיקני. הוא סיפק חוויות שליליות כל כך בלתי נשכחות עד שנדמה שעורר תיאור של כמעט כל ארוחה. כש'שאריות בשר' מוגשות לצד תבשילים חסרי טעם או נבזיים, אנו מתחילים לתהות ברצינות כיצד הצליח גרהם גרין לשוטט בעולם, לפסוע בכל יבשת, במהלך חייו של כותבו מבלי להיתקל בבעיות או תגובות דומות במקום אחר. מקסיקו, כך נראה, הייתה ברשימת הלהיטים שלו ונשארה שם.
הנקודה שהוא בבירור רצה להבהיר, ושוב ושוב, הייתה שהמהפכה המקסיקנית הולידה דיכוי של הכנסייה. לכאורה סוציאליסטית, לפחות ברטוריקה שלה, היא זיהתה את הכנסייה כסוכנת של דיכוי והמשיכה לעשות הרבה, אם כי לא כל שביכולתה כדי להחליש את המוסד. לפיכך, הפכה לשליחותו של גרהם גרין ב"דרכים חסרות החוק" לחפש ולקטלג דוגמאות לדיכוי זה, לתאר אותן ולזעוק, לצד המזון המחורבן, הבירוקרטיה המנומסת, הממשל המרושע וכו'. כתוצאה מכך – ובמיוחד בהשוואה. לספרים האחרים של גרהם גרין – הדרכים חסרות החוק הוא חד-צדדי מבחיל, לא עדין ובסופו של דבר צפוי.
הספר, לעומת זאת, נותן קצת תובנה לגבי השמרנות הדתית והאורתודוקסיה הדתית של המחבר, צד של גרהם גרין שבספרים אחרים ניתן לראות רק. במקומות אחרים הוא עשוי לרמוז לאמונתו הרומית-קתולית, או אפילו לרמוז שעלינו לקחת אותה כמובן מאליו, לצד הנצרות הכוללת והאשמה המדוכאת שלו, אבל כאן כל זה נמצא בחזית לעיני כל. רוב הזמן, יש מעט אחר בנוף. גרהם גרין הודה בשימוש בסמים, לעתים קרובות שתה יותר מדי ונעזר בכל החוויות המיניות שהגיע לידיו, כך שעבורו הווידוי היה דרישה מפורשת וקבועה. הוא גם היה סימפטי בדרך כלל כלפי תנועות עממיות ומהפכה.
אבל לא במקסיקו, כי שם זה הפר את גבירתנו הכנסייה. תגובתו של גרין, בהתחשב בסוציאליזם הכללי שמיוחס בדרך כלל להשקפתו, חושפת אידיוסינקרטיה עמוקה, אולי אפילו קנאות. בסיום "הדרכים חסרות החוק" אנו מרגישים שאנו יודעים הרבה יותר על דמותו האניגמטית של המחבר, ידע שיציע פרספקטיבה על יצירתו האחרת.
