admin הריביירה של נאפולי מאת הרברט M Vaughan הוא ספר טיולים שיצא לאור בשנת 1908. קראתי אותו לאחרונה במהלך טיול בנאפולי עצמה. כשמשתמשים בספרי הדרכה ישנים בטיולים עכשוויים, יכול לקרות שהנוסע יגלה שאתר חובה נהרס בשנים שחלפו, אבל כיום בדיקה שטחית באמצעות מנוע חיפוש יכולה למנוע מבוכה כזו. אבל מה שניתן להפיק מקריאת מה שהם כיום תיאורים היסטוריים של טיולים הוא תחושת פרספקטיבה שחסרה כמעט תמיד בספרות התיירות הרבה. כן, העובדה ההיסטורית זמינה תמיד, אבל הפרשנות שלה היא תמיד משתנה, והשונות הזו היא שמעשירה מיד חווית טיול.
ווהן מתאר את נאפולי, אמלפי, סורנטו, קאפרי, איסקיה והמפרצים הסמוכים כפי שנראו בתחילת המאה העשרים. התיאור שלו מצביע על כך שתיאורים אלה היו עכשוויים, אך גם שהם לא נחווים בפעם הראשונה. ברור שמדובר במטייל מנוסה. מעניין לציין שהוא מייעץ באופן קבוע שאזורים מסוימים הפכו מאוכלסים יתר על המידה בזרים, או עמוסים באופן קבוע בתיירים, או שיש סיכוי גבוה יותר להגיש ארוחת צהריים של יום ראשון אנגלית מכל התמחות מקומית. נעלמו, אולי, מובילי המזוודות היחפים שהם בדרך כלל נשים ואשר כנראה עומדים בתור ליד המעבורת בתקווה להתפרנס על ידי נשיאת מזוודות תיירים במעלה הגבעה על ראשם. נעלמו, אולי, גם הריקודים המסורתיים, כמו הטרנטלה, שלטענת ווהן שהמקומיים מקיימים באופן ספונטני בכל שעה ביום וכמעט בכל מקום.
התבוננות מפתיעה מגיעה בתחילת הטקסט, כאשר המחבר מתייחס לעיר נאפולי, עצמה, ככזו שנבנתה ברובה מחדש, ובכך מכילה בעיקר מבנים מודרניים. המחבר חושף מיד את העדפתו לתקופה מסוימת בהיסטוריה של העיר, העדפה שמסתכלת מלמעלה על המודרניזציה הבארוקית של חללים גותיים, אולי אפילו מטיל ספק בכך שהרנסנס היה צריך אי פעם לרדת למנייריזם.
יש הפתעה קלה כאשר המחבר מפרט את מספר המקומות באזור קמפניה שבהם המלריה עדיין אנדמית או שהייתה אנדמית עד רגע לפני כתיבת החשבון. ואז ווהן דן בגורמים האפשריים למחלה. קורא מודרני, כשהוא מתמודד עם הסתירות לכאורה של המידות העכשוויות, אולי מופתע בעדינות. כאשר מתמודדים עם חוסר האמון של המחבר לרעיון שהמלריה מופצת על ידי יתושים, מתקרבים למצב של המום. אבל מנוע החיפוש המודרני יכול שוב לבוא לידי ביטוי כדי להזכיר לנוסע בן זמננו שפחות מעשור לפני כתיבת ספרו של ווהן אושר הקשר הסיבתי. אחד חי ואחד לומד.
היושב בצפיפות הצרה ולפעמים הקדחתנית של המטריצה של הרובע הספרדי ליד ויה טולדו, המטייל בן זמננו מתמודד לעתים קרובות עם רעש הצריבה וריח של שתי פעימות בלתי שרופה כאשר אופנועים חולפים על פני מה שנראה כמסלולי התנגשות, שניהם. אחד עם השני והולכי רגל כאחד. הרוכבים חסרי הקסדה ברובם מזכירים את העובדה שנאפולי הייתה שוק רווחי לחולצות טריקו עם פסים אלכסוניים כאשר חגורת חגורות בטיחות במכוניות הפכה לחובה. אפשר גם לשער מה הייתה החוויה של ווהן ברחובות ללא הרעש של מנוע הבעירה הפנימית וריח הדלק שלא נשרף. ווהן כמובן מזכיר לנו שלפני שני גלגלים היו ארבע רגליים ושאמצעי התחבורה הללו נהגו להשאיר עדויות שונות לחלוף שלהם, שהיו להן גם השפעות על האף.
כאשר ווהן מבקר בפומפיי ובהרקולנאום, התיאורים שלו ליריים וחיים. אבל שוב המטייל בן זמננו מבין שהחוויה של מקומות אלה בתחילת המאה העשרים הייתה פחותה משמעותית ממה שהיא עכשיו, שכן חלק ניכר מהעבודות החפירות והארכיאולוגיות נעשו במאה שבינתיים. כל מי שרוצה, כמו ווהן, להרהר איך היו נראים החיים בעיירות הרומיות העתיקות הללו עם חנויות החדרים ליחיד והרחובות הצרים, צריך רק לעצור לזמן מה בעיר העתיקה של נאפולי או ברובע הספרדי, שם מלבד האופנועים , כנראה שהחיים נראים די דומים למה שהיה עשוי להתבצע לאורך הרחובות העתיקים האלה. מרחוק העיר אפילו נראית אדום וצהוב, אותם צבעים עיטרו את רוב בתי המגורים בשתי הערים ההרוסות.
התיאור של ווהן את הריביירה של נאפולי נראה כמודרני באופן מפתיע. זה מאשר שבכל פעם ובכל מקום שאנחנו מטיילים, החוויה היא שחשובה, כאן ועכשיו, ובאופן מכריע איך זה משנה אותנו, במקום מאשר את מה שציפינו או ציפינו כשהחלטנו לנסוע לשם. בעידן שבו אומרים לנו שחווית טיול אפשר לקנות כחבילה, מעניין ומלמד לטייל דרך עיניו של אחר, גם מרענן וגם מאיר עיניים כדי לחלוק תובנה של מבקר אחר מזמן אחר כשאנחנו חוקרים חדש כל חדש חוויה של טיול.
