admin גראוצ'ו מרקס היה, אני מאמין, גאון קומי; וירטואוז לשוני, לא קצבי, מטורף ומצחיק בטירוף. הוא גם היה גס רוח, שוחק ובימים אלה הוא יתאים כפוגע מילולית. בסרט אחר סרט מרגרט דומונט הייתה בקצה הדעת של ההומור הצורב שלו. היא הייתה נופלת מהקסם האיקונוקלסטי שלו ואנחנו הקהל היינו נופלים מצחוק על חוסר הסבירות של העלילה והפיתוי.
גראוצ'ו נותר אגדה, לא מעט בזכות ה-one-liners הבלתי ניתן לחיקוי שלו, כולל המצוטטות לעתים קרובות: "אני לא רוצה להשתייך לשום מועדון שיקבל אותי כחבר". הבונ-מוט שלו עלה במוחי לאחרונה כשקראתי מייל ממישהי שדפוס היחסים שלה, עם בני זוג וחברים, הוא כזה שבו היא מתחפשת ונכנסת למערכת יחסים קרובה, לעתים קרובות בלעדית. עם זאת, לפני זמן רב מדי, האדם השני במערכת היחסים תמיד נדלק עליה.
"כל הזמן חשבתי על זה", היא כותבת "ואני יודעת שחייב להיות משהו רקוב בתוכי כדי לגרום לי להדהד עם אנשים כאלה מלכתחילה. הלוואי ויכולתי לחלץ מה שזה לא יהיה כדי שאפסיק ללכת דרך החוויות הכואבות הרגשיות האלה כשהדמויות האלה נדלקות עליי בצורה כל כך מרושעת."
איכשהו, היא מרגישה, ההתנהגות הרעה של הזולת חייבת להיות באחריותה – וזה כמובן שטויות. אבל זה הכי קרוב שהיא יכולה להגיע לביטוי הרעיון שמשהו בה מושך אנשים מתעללים. שיחה ידידותית קצרה מובילה עד מהרה לכך שהם "מסתובבים סביבה ורוצים לבלות איתה המון זמן". (דבריה.)
למעשה מה שמושך את האנשים האלה הוא התחושה הבטוחה שלהם באיזו קלות ניתן להפר את הגבולות שלה. אדם מענג ועדין, היא משדרת פגיעות דרך כל נקבובית. זו המשיכה שהיא מחזיקה בהם.
אבל מה עם המשיכה שהם מחזיקים אליה? אף אחד לא יכול להיות פגיע ופגיע כמוה, בלי קשר לחוש האינטלקטואלי הרב שלה, בלי לעבור טראומה רגשית בילדות ומחוצה לה.
וכאן נמצא הקרס. היא, כמו כל כך הרבה אנשים, ניזונה מהודעות על כמה היא חסרת ערך וטיפשה. כשמישהו בא ומפרט אותה לכבוד מיוחד ולקרבה מיוחדת, איך היא יכלה לסרב? מבחינתה, המשיכה טמונה במשיכה שכל כך ברור שהאנשים האלה מרגישים כלפיה.
מטבע הדברים, יש מחיר: האינטימיות של הזוגיות היא מהזן 'אנחנו והם', ומחייבת גם אותה לקנות ביקורת על כל מי שנכנס לקטגוריית 'הם'.
זה מתחיל בקטן עם ההערה המבודחת המוזרה, ואז הופך ליותר ויותר שיפוטי, ועלול להתפשר. בסופו של דבר, כשהיא מסרבת להצטרף לגנות אנשים שאין לה ריב איתם, מייסדי הקשר והיא הופכת למטרה.
וכאן גראוצ'ו צדק: האנשים שנופלים על עצמם לאחור כדי לערב אותך במועדון שלהם, שעובדים מהר מדי ונלהבים מדי, הם כנראה החברים היחידים במועדון שבאמת לא היית רוצה להיות בו. חלק מ.
אין ספק שדבריו של גראוצ'ו מרמזים על מערכת יחסים לא פשוטה עם עצמו (בלשון המעטה); אבל במיוחד כאשר לאנשים יש מערכת יחסים לא פשוטה עם עצמם הם צריכים להקפיד על כל ההחלטה לאילו מועדונים כדאי להם להצטרף. כשזה מועדון 'אנחנו והם', קח את גראוצ'ו כמודל לחיקוי ופשוט תגיד להם ישר: "לכו, ולעולם אל תכהה את המגבות שלי שוב." זה אמור לעשות את זה.
