admin המורשת המופחתת של סרוונטס
בתחילת המורשת המופחתת של סרוונטס, המחבר מניח שכל ההיסטוריה של אירופה עד אמריקה צללה למשברים עם התפתחות המדע והטכנולוגיה.
כסופר קונדרה קובע כי מייסד אירופה המודרנית הוא סרוונטס מחבר דון קיחוטה.
הסופרים האירופיים מתמקדים בנושאים שונים. עם סרוונטס זו הייתה הרפתקה. עם בלזק זה היה השורש של האדם בהיסטוריה. עם פלובר זה היה הגלגול של היום. אצל טולסטוי זה היה חדירות לחוסר ההיגיון של ההתנהגות האנושית.
הנושא של הרומן האירופי היה בתשוקה לדעת שזהו האופי הקונקרטי של החיים.
לרומן החלו שלבי חיים משלו שהתנערו מהנושא של ניטשה: מותו של אלוהים. עם סרוונטס, האמת הוטבלה כמאובן מת והופיעו שפע של אמיתות; הדמות הפכה לעצמי דמיוני. הידע על טוב ורע מקבל אופי רלטיביסטי, כזה של עמימות. קונדרה מצטט את הרומן של קפקא, המשפט שבו אדם חף מפשע K הופך לקורבן של בית משפט לא צודק.
דון קישוט הוא רומן שבו הזמן יוצא כצירוף של קסם ומציאות. נקודת המבט של הזמן משתנה כאשר ההיסטוריה נכנסת לתחום ההוויה. עם בואו של בלזק, מוסדות החברה כמו כסף, פשע, משטרה וחוק וסדר נכנסים ברומן כממדים אפיים.
הרומן המודרני הוא פרדוקס שבו דמויות משובצות באסון, ובכל זאת יש את ניצחון הדמות.
למרות שאירופה המודרנית מאפיינת את עליית הרציונליות – זהות העצמי מתפרקת. אירופה מסובכת באימת המלחמה. הגורל, חוסר התכלית והחרדה תופסים את חייה של הדמות. ערכים מתפרקים. יש מידה רבה של חוסר סובלנות ופנאטיות.
הרומן הופך למפעל פרדוקסלי. המחבר מעיר על מותו של הרומן על ידי הדאדאיסטים והסוריאליסטים. הוא מצייר תמונה עגומה של הרומן בחברות טוטליטריות קומוניסטיות. הרומן בתקופת המשטר הקומוניסטי נאלץ להתמודד עם צנזורה ואיסורים.
מילאן קונדרה מסווגת את הרומן לארבעה נושאים קטגוריים – משיכה של משחק, משיכה לחלום, משיכה למחשבה ומשיכה של זמן.
עכשיו מה המשיכה של המשחק? האם זה אומר לומר שהרומן הוא מפעל דמיוני? בואו נסתכל על המשיכה של המשחק מנקודת המבט של הפוסטמודרניזם. הרומן הפוסט-מודרני הוא פלישה לאופי. טקסטים הם אוסף של מטפורות. יש נטייה לייבא אירוניה ופארודיה קיצונית. ישנה גם נטייה אינהרנטית לרומנים של פעם ולכתוב בסגנון הפסטיש.
עכשיו בואו נסתכל על משיכה של המחשבה. המחבר רוצה להזכיר שהרומן מקבל מרקם של ישות פילוסופית. פנימיות הזמן הופכת למישור מוגבה של מחשבה. דוגמה למשיכה של המחשבה טמונה בזרמי התודעה של ג'ויס.
מה המשיכה של החלום? הערעור של החלום הוא שילוב של חלום ומציאות. באך מדקלם ריאליזם קסום ומנקה כריכים חשמליים. חלום מאפשר את הביטוי של הלא מודע.
מהו הערעור של הזמן? הזמן ממוקם באופן פרדוקסלי בפנים. הזמן הופך לחידה עצומה של חוסר רציונליות, נווה מדבר של אינטימיות, נרקיסיזם של הנשמה, מרד אקלקטי של הנפש.
כאן המחבר מעיר על מסע החיפושים של הרומן. הרומן מצביע על חמקמקה של האמת.
דיאלוג על אמנות הרומן
כאן קונדרה מדבר על כך שהרומן שלו אינו תכתיב של אסתטיקה פסיכולוגית. אני רוצה לחלוק איתו בנקודה זו. אסתטיקה היא הפוטוריזם של הרומן – הרומן האוונגרד של הכתיבה. הרומן צריך להיות דמיון ליצירה הקוביסטית של פיקאסו, הסבר ליצירה הפילוסופית של קאמי: המיתוס של הסיזיפוס, יצירה של מוזיקת בארוק.
בהסתכלות על הרומן ממסגרת פסיכולוגית עלינו להתמודד עם חוסר התוחלת של הגורל הקיומי. אסון מסמן את ניצחון האינדיבידואליות. תהיה נטייה של הרומן לגרש את שדי האסון ולערער את זהותה של הדמות לפאתוס של אירוניה אוהדת.
בקטע קונדרה מטיל ספק ביכולתו של הרומן לתפוס את העצמי. עבור סארטר העצמי הוא ישות של כלום. הפוסט-מודרניזם רוצה לחתור תחת העצמי. השביעי תעודת זהות, אלו את האגו וערערו את הסופר אגו.
בתקופת סרוונטס האני הופק מאדיקות האבירות. אצל קפקא אנו רואים את התפוררות העצמי. העצמי הופך לקורבן של מבנים ביורוקרטיים רודניים. אצל ג'ויס האני שוחה בים של זרמי תודעה.
המחבר בונה דיאלוגים על העצמי וההיסטוריה. העצמי ברומן הוא דרך של התגלות. העצמי הוא סימפטום וידוי. העצמי הוא אומנות של אינטימיות לירית.
סופר לא יכול להימלט מהטבע האוניברסלי של ההיסטוריה. ההיסטוריה המוסברת ברומן היא של הוצאת קולות של התנגדות וארומה של דיכאון. ההיסטוריה עוברת את הסובייקטיביות של אפיון מסורס.
הסופרת מסווגת את הרומן כאחד של אור פולי-היסטורי. מה פירוש המושג פולי-היסטורי? זה כולל מיזוג של כמה נושאים לתוך הרומן כמו אמנות, אפוריזם, טרופיות, אפיון פתולוגי של העצמי.
דיאלוג על אמנות הקומפוזיציה
כאן הוא כותב את המונח-קפקאן אחרי קפקא. הוא משתמש בדוגמה כדי להמחיש את המונח. מהנדס ממדינה קומוניסטית נוסע ללונדון וחוזר ומגלה שהעיתונות השמיצה אותו באומרו שהוא דיבר רע על המדינה. הוא פונה לעורך שאומר שקיבל את הסיפור ממשרד הפנים וכשהוא פונה למשרד הפנים הם מתנצלים בכך שזאת הייתה טעות. הקונפליקט בין האישי לציבור מתואר על ידי המחבר כקפקאן. '
החלק האחרון של הספר הוא אוסף מילון של מונחים, שהוא השתמש בו לרומנים שלו.
פִּתגָם
אפוריזם הוא מאוד ברור כלומר אמירה תמציתית.
יופי וידע
מהו המונח יפה ברומן? עבור סרוונטס זו הייתה הרפתקה. עבור קפקא זו הייתה חרדה קיומית, מחאה נגד ביורוקרטיות טוטליטריות. עבור ג'ויס היה זה חיפוש האמנות בחוויות ארציות. מה זה ידע? קונדרה לא מספקת הסבר מספק לכך.
בְּגִידָה
הוא מתאר את הבגידה כאחת של שבירת שורות. רעיון הבגידה מהווה בעיה ברומן. הרשו לי להמחיש באמצעות דוגמה. יהודה בגד במשיח תמורת שלושים כסף. מדוע נוצר הצורך להצביע על המשיח מכיוון שהוא היה דמות פופולרית? בעיית הבגידה ברומן היא בעייתית.
גבול
הגבול מסומן במונחים רגשיים: כמו שנאה, אהבה וחרדה. לגבול ברומן אין גבול שניתן להגדיר.
קוֹמִי
קומיקס עבור הסופר הוא לא מה שמצחיק אותנו אלא גילוי של הלא נודע.
גוֹרָל
הגורל הוא הקונפליקט של העצמי. הגורל הוא אבסורדי ועלינו לאמת באופן יצירתי גורל.
עִירוּר
ההתרגשות עבור המחבר היא אירוטית.
שוכחים
שכחה היא מונח המשמש להעלאת מצב לזיכרון במונחים אירוניים.
חולם
החלום טמון בניצול המזהה ליצירת פנטזמגוריות מוזרות.
אִירוֹנִיָה
אירוניה עבור המחבר היא גינון של אופי. זה מדאיג את הדמות. כטכניקה רומנית האירוניה נשגבת בספרות.
קיטש
קיטש עבור המחבר הוא פגם סנטימנטלי. קיטש הוא מונח שבו הסנטימנט, הוולגרי והפוגעני זוכה לסיפוק מתנגן בנרקיסיזם.
