admin ההמתנה לגודו היא אכן פארסה ובורלסק מסורתיים. בורלסק בהגדרתו הוא "יצירה ספרותית או דרמטית המלגלגת על נושא או על ידי הצגת נושא חגיגי בסגנון לא מכובד או נושא חסר משמעות בסגנון מכובד" והיא מתוארת בצורה נפלאה בהמתנה לגודו. פארסה היא יצירה כל כך דרמטית שבה סיטואציות עלילה בלתי סבירות ביותר, דמויות מוגזמות ולעתים קרובות אלמנטים סלפסטיק משמשים ליצירת הומור ונושאים מלגלגים. לאורך ההמתנה לגודו אנו עדים לאסוציאציות המבניות הללו המשקפות את "תיאטרון האבסורד".
מחזותיו של סמואל בקט מכילים מאפיינים קומיים רבים אך אינם קומדיות במובן הרגיל, ואין זה סביר שקהל אכן יצחק עליהם. לעתים קרובות הצחוק שלנו מקומדיה כרוך בתחושת שחרור בתגובה לעבירה על כלל כלשהו של התנהגות חברתית המופעלת על ידי המבצע. זה לא סוג התגובה שבקט מנסה לעורר. נורמות ההתנהגות החברתיות בהן עוסקים למשל בקומדיה של נימוסים, או הזהויות המוטעות ואי ההבנות של הפארסה אינן מתרחשות בעולמו של בקט משום שהן מבוססות על מעורבותו של הפרט בחברה. שאיפות, פיננסיות, חברתיות או פסיכולוגיות מותנות בקבוצה החברתית, ופרספקטיבה זו אינה רלוונטית לנושא של בקט. הוא עוסק ברמה בסיסית יותר באדם כחיה רציונלית, או בקיומו המבודד של הפרט בזמן.
אולם למחזותיו של בקט יש אלמנטים רבים שהם למעשה, או על ידי אסוציאציה מסורתית, קומיקס. אלמנטים אלה, כמו דמויות דמויות ליצן, אקשן סלפסטיק והצלבה הם חלק בסיסי ברבים ממחזותיו של בקט. בבואו לשקול מדוע הוא משתמש בהם, עלינו להסתכל על ההשפעה שיש להם על הקהל, ועל התרומה שהם תורמים למחזה בכללותו.
דואליזם ניכר בדיאלוג של מחזותיו של בקט וכן באופי הדמויות. למחלפים רבים יש היבט קומי משעשע, אבל עם סאבטקסט רציני יותר. ב-Waiting for Godot ו-Endgame בפרט יש הרבה סצנות שבהן הדמויות מתקשרות בצורה של הצלבה שנגזרת מהמערכה הכפולה של היכל המוזיקה. רוב הדיאלוג ב-Waiting For Godot הוא בצורה זו, והטכניקה נקלטה והשתמשה על ידי הרולד פינטר ברבים ממחזותיו.
דיבור צולב הוא מהיר, פשוט וישיר. אין לנו זמן להרהר או לעכל את הנאמר, אבל אנחנו נפגעים מהפאנץ' ליין תוך כדי ניסיון לעמוד בקצב של שני הרמקולים. על ידי השאלת הצורה בקט לא רק שואל את הקומדיה אלא גם דוחף הביתה את הנקודות הפילוסופיות שלו באותה מהירות וכוח.
בידיו של בקט דיבור צולב הופך לדרך חסכונית ועוצמתית לתמרן רעיונות.
ולדימיר: אתה בטח גם שמח, עמוק בפנים, אם רק ידעת את זה.
אסטרגון: שמח על מה?
ולדימיר: לחזור איתי שוב.
אסטרגון: האם היית אומר זאת?
ולדימיר: תגיד שאתה כן, גם אם זה לא נכון.
אסטרגון: מה אני אגיד?
ולדימיר: תגיד, אני שמח.
אסטרגון: אני שמח.
ולדימיר: גם אני.
אסטרגון: גם אני.
ולדימיר: אנחנו שמחים.
אסטרגון: אנחנו שמחים (שתיקה). מה עושים עכשיו, עכשיו כשאנחנו מאושרים?
ולדימיר: חכה לגודו.
בקט משעשע את הקהל שלו ובו בזמן הורס את אחת התשובות המוכרות ביותר לשאלה מה נותן ערך לחיי אדם.
ולדימיר ואסטרגון, לבדם על הבמה, תלויים זה בזה כאבני בוחן כדי לנסות לשמור על קשר כלשהו למציאות ולשמור על שפיותם.
אסטרגון; שאלתי אותך שאלה.
ולדימיר: אה!
אסטרגון: ענית?
ולדימיר: מה שלום הגזר?
אסטרגון: זה גזר.
ולדימיר: כמה שיותר טוב, הרבה יותר טוב. מה רצית לדעת?
אסטרגון: שכחתי.
בהקשר של מופע כפול של אולם מוזיקה, מחלף כזה יעורר צחוק מהקהל. בהקשר של Waiting For Godot הוא משעשע, אבל יש בו הרבה יותר כי הוא משולב בנושאי המחזה. מהירות ההחלפה מעידה על מצב של חוסר ביטחון. כל אמירה דורשת תגובה מיידית, כאילו אין זמן לחשוב ואין אנרגיה נפשית לחסוך לשיקוף או בחינת משמעויות.
הקיום שלהם נראה מוגבל להווה בעודם חיים וחושבים מרגע לרגע, הדאגות המיידיות שלהם לוחצות מכדי לעשות כל ניסיון לקשר את מצבם להקשר רחב יותר. אובדן מהיר של הזיכרון הוא בעצמו אינדיקציה למצב של חוסר ביטחון וחוסר מציאות. הם אינם יכולים לתפוס שום צורה של תפיסה של מצבם, ובלי ודאות שיתייחסו לזיכרונותיהם אינם יכולים לתפקד כראוי.
רבים מהמכשירים של בקט מקבלים משמעות על ידי ניגוד מרומז להקשר המקורי שלהם. למשל המכנסיים של אסטרגון נופלים מתייחסים למוסכמה שלמה בתיאטרון, הפארסה. גם התיאטרון של בקט הוא בדיוני, כמובן, אבל הוא הביא משמעויות חדשות לתיאטרון והדגיש את החידוש שלו בחלקו בכך שהזכיר לנו מה הוא לא היה. Waiting For Godot אינו מלודרמה, פארסה, טרגדיה, מופע מוזיקלי או כל צורה מוכרת אחרת של בידור תיאטרלי. זה היה משהו חדש, שכיום מכונה בדרך כלל תיאטרון האבסורד.
נראה כי שבירה מהמסורת היא אחת הנקודות שהעלתה הכניסה הקומית של פוזו. כאשר Waiting For Godot הועלה לראשונה, הקהל כנראה היה 'מחכה לשחקנים' ו'מחכה לדרמה'. כשפוצו מגיע אולי חשבו שסוף סוף הגיע שחקן אמיתי והדרמה תתחיל, אבל למעשה הגעתו היא אנטי-קליימקס גדול.
פוצו: (קול מפחיד) אני פוזו! (שתיקה) פוצו! (שתיקה) השם הזה לא אומר לך כלום?
הוא 'שחקן', אבל הוא לא במקום על הבמה הזו. הסגנון המלודרמטי שלו נופל בעולם הזה של המתנה ריקה. סגנון המשחק שלו, כמו הגישות שלו, לא מעודכן ולא רלוונטי, וחשיבותו עבור ולדימיר ואסטרגון, כמו גם עבור הקהל, אינה משתרעת מעבר לכך שהזמן יעבור מהר יותר.
על ידי ביטול מרומז של צורות מסורתיות של תיאטרון בדרך זו הוסיף בקט להשפעה שבה הצליחו מחזותיו להתמודד עם השקפתו על מציאות החיים במאה העשרים.
סיכום
כך בקט משתמש בקומדיה בדרכים שונות. על פני השטח אנחנו עשויים להיות משועשעים, וזה יעזור לנו להמשיך להתעניין במחזות שאחרת עלולים להיות משעממים. אבל ההומור הוא תמיד רק היבט אחד של אמירה שיש לה משמעות עמוקה יותר למשמעות המחזה, ובאמצעות המחזה, לחיינו, בין אם על ידי תוכנה, משמעותה המרומזת או יחסה המרומז לצורות דרמטיות אחרות. . אנו יכולים אפוא להסיק בבטחה שהמחכה לגודו מבוסס מבחינה מבנית על פארסה ובורלסק מסורתיים.
